ברסלר פתחה בפתיחה קלאסית: "אני מנסה להגיד ברמה הערכית... אתה מדבר על סוגיות ספציפיות. [...] אני לא מתחמקת מהדבר הזה, אני אחזור לזה." ספוילר: היא חזרה לזה – כדי להסביר למה היא לא חוזרת לזה.

בינתיים הגיע הפיבוט הראשון: "בעיני סוגיה לא פחות חשובה זה איך ייתכן שבמדינה יש ציבור כל כך גדול, וכל כך הרבה ילדים, שנמנעת מהם השכלה בסיסית." אחר כך באה ההגדרה. דמוקרט ליברלי, הסבירה, רוצה "שהחלטות יתקבלו על פי מה שהרוב רוצה תוך הבטחת זכויות אדם," ומתוך המסגרת הזו "ייגזר" פתרון ל"סוגיה הפלסטינית", וגם לחברה החרדית, "והפריפריה הגיאוגרפית, והפריפריה הכלכלית, וכולי." הפלסטינים, אם כן, הם עוד פריפריה. גיאוגרפית, אפשר לומר: הם גרים מעבר לגדר.

ואז יצא המרצע מן השק. כשקודנר העיר שגם היא, כמו הפוליטיקאים שהיא מבקרת, נמנעת מלגעת בעניין, הסבירה ברסלר למה לא הלכה למערכת הפוליטית: "אני לא רוצה להיות במקום שמציע פתרון. לסוגיה הפלסטינית יכולים להיות הרבה פתרונות שונים שהם כולם בתוך מסגרת דמוקרטית ליברלית." למשל, רובי ריבלין, "שהוא לא היה שמאלן," הציע פתרון "במסגרת כללים דמוקרט-ליברליים," ויכול להיות גם פתרון כמו שאולי קודנר רוצה, "או אנשים אחרים רוצים."

ולמה לא לומר מה היא עצמה רוצה? כי, הסבירה, "ברגע שאני שמה את דעתי על השולחן, התקבעתי לתוך המסגרת הקיימת." קודנר הציע שהיא פשוט לא רוצה להרחיק אנשים. "לא!" ענתה; היא רק "מעבירה את הפוקוס של השיח למקום האחר." בהמשך הוסיפה שב-2023 "הכל מתחבר לתוך סיפור קוהרנטי. לתוך תפיסת עולם, שגם מייצרת חלוקה של הציבור הישראלי במקום שהרוב הגדול של הציבור הוא איתנו," ומיד: "אז אני בכוונה לא נכנסת למקום הזה." היא לפחות לא העמידה פנים: "לא כי אין לי דעה, ולא כי אני חושבת שזה לא חשוב."

על איזו דמוקרטיה ליברלית מדובר, במטותא? יש לי שלוש הערות.

א. שעבודו של עם אחר איננו "סוגיה," וגם לא "בעיה" או "סכסוך." הוא הפרויקט הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשורים האחרונים, והאיום הגדול ביותר על קיומו של משטר ישראלי במקום כלשהו על הרצף הדמוקרטי – ועל ישראל כמדינת עולם ראשון. לא רק בגלל העלויות העצומות של מפעל השעבוד, אלא בגלל כל מה שהוא בולע: המאוויים, האנרגיות, הסחות הדעת, ההתנוונות וההשחתה. ישעיהו ליבוביץ' כתב את זה כבר ב-1968: "המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי." ברסלר נאבקת על המשטר הדמוקרטי כבר שש שנים. האבחנה מחכה לה כבר 58 שנה.

ושימו לב את מי היא כן מוכנה לנקוב בשמו. באותה תשובה הציגה את המחלוקת כויכוח בין מי שרוצה מדינה שבה ההחלטות מתקבלות על פי רצון הרוב, ובין מי שרוצה מדינה שבה מחליטים "המופרעים האלה, צבי טאו ודוב ליאור." טאו הוא נשיא ישיבת הר המור ומנהיגה הרוחני של מפלגת נעם. דב ליאור כיהן כרבה של קריית ארבע ושל היישוב היהודי בחברון, ונתן את הסכמתו לספר "תורת המלך", העוסק בהלכות מלחמה והריגת גויים. האיום על הדמוקרטיה, מתברר, גדל בין השאר בקריית ארבע. אבל הכיבוש, כמובן, הוא "סוגיה."

ב. ההבדל שדוקר את העין בין "הסוגיה הפלסטינית" ובין ה"חברה החרדית, והפריפריה הגיאוגרפית, והפריפריה הכלכלית" הוא ששעבודו של עם אחר איננו עניין ישראלי פנימי. לכל הפחות, הוא גם עניינם של המשועבדים – קרי, הפלסטינים. בניגוד לחינוך במגזר החרדי או לשיעורו של מס השבח, מדובר בסכסוך בינלאומי, וכיוון שמדינות אחרות מושפעות ממנו ישירות, הדעת נותנת שגם להן ראוי להקשיב. ואם מישהו שכח, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בחוות דעת מייעצת וברוב של 11 מול 4, שנוכחותה המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש איננה חוקית, ושעליה לסיים אותה מהר ככל האפשר. זה לא בדיוק ויכוח על תקציב משרד החינוך.

ג. ופה בדיוק הבעיה. אין הגדרה של דמוקרטיה ליברלית שמתירה לציבור שמצביע לקבוע כראות עיניו את גורלו של ציבור שמנוע מלהצביע. ולא, גם לא אם ההחלטה מתקבלת בבחירות הוגנות, על פי רצון הרוב, תוך הבטחת זכויות אדם. כל מסגרת של "כללים דמוקרט-ליברליים" מניחה כמושכלות יסוד שכל בעלי העניין זכאים להצביע. ריבלין, אגב, הבין לפחות חצי מזה: ב-2010, כיו"ר הכנסת, אמר שהוא מעדיף שהפלסטינים יהיו אזרחי המדינה על פני חלוקת הארץ. אבל גם החלטה של ישראלים אם להעניק לפלסטינים אזרחות היא החלטה עליהם, בלעדיהם. פתרון כמו שריבלין רוצה, או כמו שקודנר רוצה, או כמו שברסלר רוצה, לא יכול להיות דמוקרטי או ליברלי אם הוא לא נידון עם הנהגה פלסטינית ומוסכם עליה.

נזכיר: ב-1765 פרסם תומס וייטלי, יד ימינו של ראש הממשלה הבריטי ג'ורג' גרנוויל ומי שניסח את חוק הבולים, חיבור שהסביר מדוע מותר לפרלמנט בלונדון למסות את המתיישבים באמריקה בלי שבחרו בו. הם מיוצגים, כתב; אלא ש"אף אחד איננו מיוצג בפועל, כולם מיוצגים וירטואלית." הרי גם תושבי לידס, הליפקס, ברמינגהם ומנצ'סטר – ערים גדולות מהגדולה שבמושבות – לא בוחרים נציגים, ובכל זאת הם מיוצגים. ויליאם פיט האב כינה את זה ב-1766 "הרעיון הבזוי ביותר שעלה אי פעם בראשו של אדם," ועשר שנים אחר כך ענו המתיישבים, בהכרזת העצמאות, שהשלטון שואב את סמכויותיו הצודקות מהסכמת הנשלטים. ברסלר מציעה לפלסטינים בדיוק את זה: ייצוג וירטואלי, באדיבות הרוב היהודי והמצפון הליברלי שלו. נשמע מוכר?

וזו לא מעידה של מרואיינת אחת; זו שיטה של מחאה שלמה. בשבועות הראשונים של המחאה ב-2023 ניסו מפגינים מהזרם המרכזי שלה להחרים דגלי פלסטין, ובאוגוסט אותה שנה כתבה נועה לוי, מפעילות הגוש נגד הכיבוש, שברסלר "מתעקשת להכחיש" שהכיבוש נכנס לשיח המחאה. עכשיו היא גם הסבירה למה: הרוב הגדול איתנו, ולכן לשם לא נכנסים.

הסיפור על דמוקרטיה שבה ישראלים – או יהודים – מבררים בינם לבין עצמם מה לעשות בפלסטינים, כאילו מדובר בתקציב הרשויות המקומיות, לא מתחבר לשום סיפור קוהרנטי. זו תפיסת עולם, נכון, אבל היא לא ליברלית ולא דמוקרטית, וגם לא היא שמייצרת את החלוקה המשמעותית באמת של הציבור הישראלי. את זו מייצר הכיבוש – וכנראה שבדיוק בגלל זה עדיף לא לדבר עליו.

בעוד 24 יום ילכו אזרחי ישראל לקלפי ויכריעו, ברוב קולות ותוך הבטחת זכויות אדם, גם בגורלם של מיליוני אנשים שאיש לא הזמין להצביע. לזה, מסתבר, קוראים דמוקרטיה ליברלית.

"לגבי כל המפלגות האחרות, חרדיות או ערביות, אני קבעתי שלושה כללים ועוד אחד," הסביר איזנקוט. "השלושה זה מדינה יהודית דמוקרטית; ערכי מגילת העצמאות; וחובת שירות." ובהמשך: "הוספתי לזה כלל נוסף של הכרה בחמאס כארגון טרור שצריך להשמיד אותו. לכן אני לא רואה כרגע אף מפלגה, ערבית או חרדית, שמקבלת את הכללים האלו – כולל מנסור עבאס, ולכן הוא לא יהיה חלק מהממשלה הבאה." שלושה ועוד אחד – וכמו אצל עמוס, הרביעי הוא זה שחורץ את הדין.

שימו לב: לפי איזנקוט עצמו, גם אף מפלגה חרדית לא עומדת בכללים. אבל רק על עבאס אמר, בשמו, שלא יהיה בממשלה הבאה. מהחרדים, אני מנחש, איש לא ידרוש להצהיר דבר על חמאס, ואת חובת השירות יתברר שאפשר לרכך בחדר המשא ומתן.

יואב סגלוביץ – ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה לשעבר, סגן השר לבטחון פנים מטעם יש עתיד לשעבר, וכיום מספר 2 ברשימת רע"מ – השיב שמי שרוצה להוביל שינוי אמיתי "צריך לגלות מנהיגות ולא להתקפל בפני קמפיין ההפחדה של הליכוד," שישראל "זקוקה לתיקון עמוק ולשותפות אמיתית," ו"לאיזנקוט לא תהיה ממשלה בלי רע"מ." המשפט האחרון הוא היחיד בכל הסיפור שיש בו חשבון.

למה עכשיו? כנראה בגלל הסקרים – ליתר דיוק, בגלל חברי הרשימה שקראו אותם. בשבועיים האחרונים הגוש של איזנקוט יורד, ובסקר האחרון של חדשות 13 הוביל עליו הגוש של בנימין נתניהו. אחרי סגירת הרשימות פנו אליו חברים ברשימה וביקשו שיצהיר שלא יקים ממשלה עם רע"מ, ושיתקרב למסרים של נפתלי בנט (ביחד) ואביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), הפוסלים אותה על הסף. בנט, כזכור, עמד ב-2021 בראש הממשלה הראשונה שרע"מ ישבה בה; ליברמן היה שר האוצר שלה.

ופה בדיוק הבעיה של המרכז. מה ענה איזנקוט לחבריו? שעמדתו דומה לזו של שאר ראשי הגוש, ושרע"מ ממילא לא עומדת בעקרונות שהציב – אבל שלא נכון לפרסם הצהרות בעניין, כי המצביעים שלו רוצים לשמוע על דרכים לנצחון, ומסר כזה עלול להרחיק אותם. כלומר, החרם קיים; רק ההכרזה עליו עלולה לעלות בקולות. והוא, הוסיף, לא מצהיר על חרמות, ולראיה ציין שאפילו לא הצהיר שלא ישב בממשלה עם השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

וואלה.

לא רק שלא הצהיר – הוא ישב. מאוקטובר 2023 ועד יוני 2024 היה איזנקוט שר בממשלת נתניהו, שבה כיהן בן גביר כשר לבטחון לאומי וסמוטריץ' כשר האוצר. בן גביר הורשע ב-2007 בהסתה לגזענות ובתמיכה בארגון טרור (יהודי, במקרה הזה), ותמונתו של ברוך גולדשטיין היתה תלויה שנים בסלון ביתו. בצלאל "צריך למחוק את חווארה" סמוטריץ' מעולם לא נדרש להצהיר דבר על שום ארגון טרור יהודי. משניהם איזנקוט לא דורש אפילו הצהרה. ממנסור עבאס הוא דורש שבועת אמונים – ועבאס כבר נשבע: בדצמבר 2021, בכנס של "גלובס", אמר שישראל היא מדינה יהודית וכך תישאר, וחטף על כך מכל עבר בחברה הערבית. כנראה שזה לא הספיק, ולכן "הוספתי לזה כלל נוסף." כלל שנתפר למידותיו של אדם אחד.

נזכיר: ב-1890 אימצה מיסיסיפי חוקה חדשה. היא לא אסרה על שחורים להצביע – את זה אסר עליה התיקון ה-15 לחוקה הפדרלית. היא רק קבעה כללים: מי שביקש להירשם כבוחר נדרש לקרוא סעיף מחוקת המדינה, או להבין אותו כשהוא מוקרא לו, או לתת לו "פירוש סביר." מי קבע מה סביר? הרשם. הרשם, לגמרי במקרה, היה לבן. עד 1899 ירד חלקם של השחורים בקרב הבוחרים הרשומים מיותר ממחצית לכ-9%. נשמע מוכר?

והכללים כבר נאכפים, גם בלי איזנקוט. ביום רביעי שעבר הצביעה ועדת הבחירות המרכזית, 18 מול 5, לפסול את רע"מ מלהתמודד, בין השאר בנימוק של שלילת קיומה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית." הבקשות לפסול את עוצמה יהודית ואת הציונות הדתית נדחו. ההכרעה עוברת לבג"ץ.

אלא שהכללים סותרים זה את זה. המגילה שאיזנקוט מנופף בה אכן מכריזה על "מדינה יהודית בארץ־ישראל" – אבל המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה בה בכלל. מה שכן מופיע בה הוא ההתחייבות ש"תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," והקריאה "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." בכל מוסדותיה – כולל, יש להניח, שולחן הממשלה. הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" נכנס לספר החוקים רק ב-1992, ומשמעותו המעשית ידועה – או, בניסוחו של אחמד טיבי, "דמוקרטית ליהודים, ויהודית לערבים." איזנקוט מבקש מהפלסטינים הישראלים לחתום על שני המסמכים גם יחד, ולהסכים מראש שהשני מבטל את הראשון.

והכלל השלישי, חובת שירות – צבאי-לאומי אזרחי, "בדגש על צבאי," כפי שניסח איזנקוט ביולי – הוא כבר פנינה. אזרחי ישראל הפלסטינים לא מגויסים משום שהמדינה בחרה בכך: ב-1954 הורה שר הבטחון פנחס לבון לרשום צעירים ערבים לשירות, יותר מ-4,000 התייצבו, והתכנית לא יצאה לפועל; ב-1956 הוחלה חובת הגיוס על הדרוזים בלבד, שקיבלו בתמורה, ב-2018, את חוק הלאום. עכשיו מי שעמד בראש הצבא הזה מציב את השירות כתנאי לשותפות פוליטית. ישעיהו ליבוביץ', יהודי שומר מצוות שלא היה חשוד באהדה יתרה לשום דבר, כתב ב-1984 ש"אין אדם חייב למדינתו מאומה." רמטכ"לים לשעבר, מטבע הדברים, חושבים אחרת.

ייאמר לזכותו של איזנקוט שבימי פרשת אזריה אמר "אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד." אבל ב-2008, כאלוף פיקוד הצפון, הוא גם הכריז על כוח לא מידתי נגד כל כפר שיירו ממנו על ישראל – מה שבמילים פחות מנומסות נקרא פשע מלחמה. אני לא מחבב את רע"מ, הגרסה המקומית של האחים המוסלמים. אבל זכותו של ציבור שלם להיות מיוצג בממשלה איננה תלויה בחיבה שלי, וגם לא בשבועת אמונים לרמטכ"ל לשעבר. למרכז הזה יש שם, והוא איננו "ישר." הוא גזעני – מנומס, עם תקנון, אבל גזעני.

ב-2020 פסל בני גנץ את הרשימה המשותפת, ובאותו אביב ישב בממשלה של נתניהו. איזנקוט, לשעבר שותפו של גנץ, כבר עשה את הדרך הזו פעם אחת, אל ממשלה שבן גביר וסמוטריץ' יושבים בה. את מנסור עבאס, שהכריז שישראל היא מדינה יהודית וכך תישאר, הוא פוסל בשם מגילת העצמאות. ספרו לי עוד על ערכי מגילת העצמאות.