ועל ארבעה לא אשיבנו

איזנקוט פוסל את רע"מ בשם מגילת העצמאות; את בן גביר וסמוטריץ' הוא לא שולח למבחן בכלל

גדי איזנקוט, מחבר דוקטרינת הדאחיה ויו"ר מפלגת ישר (כן, זה השם), הודיע אתמול (ז') בראיון לחדשות 12 שרע"מ לא תהיה חלק מממשלה בראשותו. זה לא חרם, חלילה. יש לו כללים.

"לגבי כל המפלגות האחרות, חרדיות או ערביות, אני קבעתי שלושה כללים ועוד אחד," הסביר איזנקוט. "השלושה זה מדינה יהודית דמוקרטית; ערכי מגילת העצמאות; וחובת שירות." ובהמשך: "הוספתי לזה כלל נוסף של הכרה בחמאס כארגון טרור שצריך להשמיד אותו. לכן אני לא רואה כרגע אף מפלגה, ערבית או חרדית, שמקבלת את הכללים האלו – כולל מנסור עבאס, ולכן הוא לא יהיה חלק מהממשלה הבאה." שלושה ועוד אחד – וכמו אצל עמוס, הרביעי הוא זה שחורץ את הדין.

שימו לב: לפי איזנקוט עצמו, גם אף מפלגה חרדית לא עומדת בכללים. אבל רק על עבאס אמר, בשמו, שלא יהיה בממשלה הבאה. מהחרדים, אני מנחש, איש לא ידרוש להצהיר דבר על חמאס, ואת חובת השירות יתברר שאפשר לרכך בחדר המשא ומתן.

יואב סגלוביץ – ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה לשעבר, סגן השר לבטחון פנים מטעם יש עתיד לשעבר, וכיום מספר 2 ברשימת רע"מ – השיב שמי שרוצה להוביל שינוי אמיתי "צריך לגלות מנהיגות ולא להתקפל בפני קמפיין ההפחדה של הליכוד," שישראל "זקוקה לתיקון עמוק ולשותפות אמיתית," ו"לאיזנקוט לא תהיה ממשלה בלי רע"מ." המשפט האחרון הוא היחיד בכל הסיפור שיש בו חשבון.

למה עכשיו? כנראה בגלל הסקרים – ליתר דיוק, בגלל חברי הרשימה שקראו אותם. בשבועיים האחרונים הגוש של איזנקוט יורד, ובסקר האחרון של חדשות 13 הוביל עליו הגוש של בנימין נתניהו. אחרי סגירת הרשימות פנו אליו חברים ברשימה וביקשו שיצהיר שלא יקים ממשלה עם רע"מ, ושיתקרב למסרים של נפתלי בנט (ביחד) ואביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), הפוסלים אותה על הסף. בנט, כזכור, עמד ב-2021 בראש הממשלה הראשונה שרע"מ ישבה בה; ליברמן היה שר האוצר שלה.

ופה בדיוק הבעיה של המרכז. מה ענה איזנקוט לחבריו? שעמדתו דומה לזו של שאר ראשי הגוש, ושרע"מ ממילא לא עומדת בעקרונות שהציב – אבל שלא נכון לפרסם הצהרות בעניין, כי המצביעים שלו רוצים לשמוע על דרכים לנצחון, ומסר כזה עלול להרחיק אותם. כלומר, החרם קיים; רק ההכרזה עליו עלולה לעלות בקולות. והוא, הוסיף, לא מצהיר על חרמות, ולראיה ציין שאפילו לא הצהיר שלא ישב בממשלה עם השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

וואלה.

לא רק שלא הצהיר – הוא ישב. מאוקטובר 2023 ועד יוני 2024 היה איזנקוט שר בממשלת נתניהו, שבה כיהן בן גביר כשר לבטחון לאומי וסמוטריץ' כשר האוצר. בן גביר הורשע ב-2007 בהסתה לגזענות ובתמיכה בארגון טרור (יהודי, במקרה הזה), ותמונתו של ברוך גולדשטיין היתה תלויה שנים בסלון ביתו. בצלאל "צריך למחוק את חווארה" סמוטריץ' מעולם לא נדרש להצהיר דבר על שום ארגון טרור יהודי. משניהם איזנקוט לא דורש אפילו הצהרה. ממנסור עבאס הוא דורש שבועת אמונים – ועבאס כבר נשבע: בדצמבר 2021, בכנס של "גלובס", אמר שישראל היא מדינה יהודית וכך תישאר, וחטף על כך מכל עבר בחברה הערבית. כנראה שזה לא הספיק, ולכן "הוספתי לזה כלל נוסף." כלל שנתפר למידותיו של אדם אחד.

נזכיר: ב-1890 אימצה מיסיסיפי חוקה חדשה. היא לא אסרה על שחורים להצביע – את זה אסר עליה התיקון ה-15 לחוקה הפדרלית. היא רק קבעה כללים: מי שביקש להירשם כבוחר נדרש לקרוא סעיף מחוקת המדינה, או להבין אותו כשהוא מוקרא לו, או לתת לו "פירוש סביר." מי קבע מה סביר? הרשם. הרשם, לגמרי במקרה, היה לבן. עד 1899 ירד חלקם של השחורים בקרב הבוחרים הרשומים מיותר ממחצית לכ-9%. נשמע מוכר?

והכללים כבר נאכפים, גם בלי איזנקוט. ביום רביעי שעבר הצביעה ועדת הבחירות המרכזית, 18 מול 5, לפסול את רע"מ מלהתמודד, בין השאר בנימוק של שלילת קיומה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית." הבקשות לפסול את עוצמה יהודית ואת הציונות הדתית נדחו. ההכרעה עוברת לבג"ץ.

אלא שהכללים סותרים זה את זה. המגילה שאיזנקוט מנופף בה אכן מכריזה על "מדינה יהודית בארץ־ישראל" – אבל המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה בה בכלל. מה שכן מופיע בה הוא ההתחייבות ש"תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," והקריאה "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." בכל מוסדותיה – כולל, יש להניח, שולחן הממשלה. הצירוף "מדינה יהודית ודמוקרטית" נכנס לספר החוקים רק ב-1992, ומשמעותו המעשית ידועה – או, בניסוחו של אחמד טיבי, "דמוקרטית ליהודים, ויהודית לערבים." איזנקוט מבקש מהפלסטינים הישראלים לחתום על שני המסמכים גם יחד, ולהסכים מראש שהשני מבטל את הראשון.

והכלל השלישי, חובת שירות – צבאי-לאומי אזרחי, "בדגש על צבאי," כפי שניסח איזנקוט ביולי – הוא כבר פנינה. אזרחי ישראל הפלסטינים לא מגויסים משום שהמדינה בחרה בכך: ב-1954 הורה שר הבטחון פנחס לבון לרשום צעירים ערבים לשירות, יותר מ-4,000 התייצבו, והתכנית לא יצאה לפועל; ב-1956 הוחלה חובת הגיוס על הדרוזים בלבד, שקיבלו בתמורה, ב-2018, את חוק הלאום. עכשיו מי שעמד בראש הצבא הזה מציב את השירות כתנאי לשותפות פוליטית. ישעיהו ליבוביץ', יהודי שומר מצוות שלא היה חשוד באהדה יתרה לשום דבר, כתב ב-1984 ש"אין אדם חייב למדינתו מאומה." רמטכ"לים לשעבר, מטבע הדברים, חושבים אחרת.

ייאמר לזכותו של איזנקוט שבימי פרשת אזריה אמר "אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד." אבל ב-2008, כאלוף פיקוד הצפון, הוא גם הכריז על כוח לא מידתי נגד כל כפר שיירו ממנו על ישראל – מה שבמילים פחות מנומסות נקרא פשע מלחמה. אני לא מחבב את רע"מ, הגרסה המקומית של האחים המוסלמים. אבל זכותו של ציבור שלם להיות מיוצג בממשלה איננה תלויה בחיבה שלי, וגם לא בשבועת אמונים לרמטכ"ל לשעבר. למרכז הזה יש שם, והוא איננו "ישר." הוא גזעני – מנומס, עם תקנון, אבל גזעני.

ב-2020 פסל בני גנץ את הרשימה המשותפת, ובאותו אביב ישב בממשלה של נתניהו. איזנקוט, לשעבר שותפו של גנץ, כבר עשה את הדרך הזו פעם אחת, אל ממשלה שבן גביר וסמוטריץ' יושבים בה. את מנסור עבאס, שהכריז שישראל היא מדינה יהודית וכך תישאר, הוא פוסל בשם מגילת העצמאות. ספרו לי עוד על ערכי מגילת העצמאות.

→ לכל הפוסטים