שלי שלי ושלך שלי

שקמה ברסלר – פיזיקאית ממכון ויצמן, ממייסדי מחאת הדגלים השחורים ומהפנים המוכרות של המחאה נגד ההפיכה המשטרית – התארחה ב-24 בספטמבר (ה') בפודקאסט "השבוע" של "הארץ", אצל ליאור קודנר. כחצי שעה לתוך השיחה נעשה נסיון, מהוסס משהו, לדבר על מה שכונה שם "הסוגיה הפלסטינית." קודנר אף העיר שגם אנשיו של יאיר גולן נמנעים מלדבר על מדינה פלסטינית. ארבע הדקות שבאו אחר כך מסבירות כמה דברים.

ברסלר פתחה בפתיחה קלאסית: "אני מנסה להגיד ברמה הערכית... אתה מדבר על סוגיות ספציפיות. [...] אני לא מתחמקת מהדבר הזה, אני אחזור לזה." ספוילר: היא חזרה לזה – כדי להסביר למה היא לא חוזרת לזה.

בינתיים הגיע הפיבוט הראשון: "בעיני סוגיה לא פחות חשובה זה איך ייתכן שבמדינה יש ציבור כל כך גדול, וכל כך הרבה ילדים, שנמנעת מהם השכלה בסיסית." אחר כך באה ההגדרה. דמוקרט ליברלי, הסבירה, רוצה "שהחלטות יתקבלו על פי מה שהרוב רוצה תוך הבטחת זכויות אדם," ומתוך המסגרת הזו "ייגזר" פתרון ל"סוגיה הפלסטינית", וגם לחברה החרדית, "והפריפריה הגיאוגרפית, והפריפריה הכלכלית, וכולי." הפלסטינים, אם כן, הם עוד פריפריה. גיאוגרפית, אפשר לומר: הם גרים מעבר לגדר.

ואז יצא המרצע מן השק. כשקודנר העיר שגם היא, כמו הפוליטיקאים שהיא מבקרת, נמנעת מלגעת בעניין, הסבירה ברסלר למה לא הלכה למערכת הפוליטית: "אני לא רוצה להיות במקום שמציע פתרון. לסוגיה הפלסטינית יכולים להיות הרבה פתרונות שונים שהם כולם בתוך מסגרת דמוקרטית ליברלית." למשל, רובי ריבלין, "שהוא לא היה שמאלן," הציע פתרון "במסגרת כללים דמוקרט-ליברליים," ויכול להיות גם פתרון כמו שאולי קודנר רוצה, "או אנשים אחרים רוצים."

ולמה לא לומר מה היא עצמה רוצה? כי, הסבירה, "ברגע שאני שמה את דעתי על השולחן, התקבעתי לתוך המסגרת הקיימת." קודנר הציע שהיא פשוט לא רוצה להרחיק אנשים. "לא!" ענתה; היא רק "מעבירה את הפוקוס של השיח למקום האחר." בהמשך הוסיפה שב-2023 "הכל מתחבר לתוך סיפור קוהרנטי. לתוך תפיסת עולם, שגם מייצרת חלוקה של הציבור הישראלי במקום שהרוב הגדול של הציבור הוא איתנו," ומיד: "אז אני בכוונה לא נכנסת למקום הזה." היא לפחות לא העמידה פנים: "לא כי אין לי דעה, ולא כי אני חושבת שזה לא חשוב."

על איזו דמוקרטיה ליברלית מדובר, במטותא? יש לי שלוש הערות.

א. שעבודו של עם אחר איננו "סוגיה," וגם לא "בעיה" או "סכסוך." הוא הפרויקט הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשורים האחרונים, והאיום הגדול ביותר על קיומו של משטר ישראלי במקום כלשהו על הרצף הדמוקרטי – ועל ישראל כמדינת עולם ראשון. לא רק בגלל העלויות העצומות של מפעל השעבוד, אלא בגלל כל מה שהוא בולע: המאוויים, האנרגיות, הסחות הדעת, ההתנוונות וההשחתה. ישעיהו ליבוביץ' כתב את זה כבר ב-1968: "המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי." ברסלר נאבקת על המשטר הדמוקרטי כבר שש שנים. האבחנה מחכה לה כבר 58 שנה.

ושימו לב את מי היא כן מוכנה לנקוב בשמו. באותה תשובה הציגה את המחלוקת כויכוח בין מי שרוצה מדינה שבה ההחלטות מתקבלות על פי רצון הרוב, ובין מי שרוצה מדינה שבה מחליטים "המופרעים האלה, צבי טאו ודוב ליאור." טאו הוא נשיא ישיבת הר המור ומנהיגה הרוחני של מפלגת נעם. דב ליאור כיהן כרבה של קריית ארבע ושל היישוב היהודי בחברון, ונתן את הסכמתו לספר "תורת המלך", העוסק בהלכות מלחמה והריגת גויים. האיום על הדמוקרטיה, מתברר, גדל בין השאר בקריית ארבע. אבל הכיבוש, כמובן, הוא "סוגיה."

ב. ההבדל שדוקר את העין בין "הסוגיה הפלסטינית" ובין ה"חברה החרדית, והפריפריה הגיאוגרפית, והפריפריה הכלכלית" הוא ששעבודו של עם אחר איננו עניין ישראלי פנימי. לכל הפחות, הוא גם עניינם של המשועבדים – קרי, הפלסטינים. בניגוד לחינוך במגזר החרדי או לשיעורו של מס השבח, מדובר בסכסוך בינלאומי, וכיוון שמדינות אחרות מושפעות ממנו ישירות, הדעת נותנת שגם להן ראוי להקשיב. ואם מישהו שכח, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בחוות דעת מייעצת וברוב של 11 מול 4, שנוכחותה המתמשכת של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש איננה חוקית, ושעליה לסיים אותה מהר ככל האפשר. זה לא בדיוק ויכוח על תקציב משרד החינוך.

ג. ופה בדיוק הבעיה. אין הגדרה של דמוקרטיה ליברלית שמתירה לציבור שמצביע לקבוע כראות עיניו את גורלו של ציבור שמנוע מלהצביע. ולא, גם לא אם ההחלטה מתקבלת בבחירות הוגנות, על פי רצון הרוב, תוך הבטחת זכויות אדם. כל מסגרת של "כללים דמוקרט-ליברליים" מניחה כמושכלות יסוד שכל בעלי העניין זכאים להצביע. ריבלין, אגב, הבין לפחות חצי מזה: ב-2010, כיו"ר הכנסת, אמר שהוא מעדיף שהפלסטינים יהיו אזרחי המדינה על פני חלוקת הארץ. אבל גם החלטה של ישראלים אם להעניק לפלסטינים אזרחות היא החלטה עליהם, בלעדיהם. פתרון כמו שריבלין רוצה, או כמו שקודנר רוצה, או כמו שברסלר רוצה, לא יכול להיות דמוקרטי או ליברלי אם הוא לא נידון עם הנהגה פלסטינית ומוסכם עליה.

נזכיר: ב-1765 פרסם תומס וייטלי, יד ימינו של ראש הממשלה הבריטי ג'ורג' גרנוויל ומי שניסח את חוק הבולים, חיבור שהסביר מדוע מותר לפרלמנט בלונדון למסות את המתיישבים באמריקה בלי שבחרו בו. הם מיוצגים, כתב; אלא ש"אף אחד איננו מיוצג בפועל, כולם מיוצגים וירטואלית." הרי גם תושבי לידס, הליפקס, ברמינגהם ומנצ'סטר – ערים גדולות מהגדולה שבמושבות – לא בוחרים נציגים, ובכל זאת הם מיוצגים. ויליאם פיט האב כינה את זה ב-1766 "הרעיון הבזוי ביותר שעלה אי פעם בראשו של אדם," ועשר שנים אחר כך ענו המתיישבים, בהכרזת העצמאות, שהשלטון שואב את סמכויותיו הצודקות מהסכמת הנשלטים. ברסלר מציעה לפלסטינים בדיוק את זה: ייצוג וירטואלי, באדיבות הרוב היהודי והמצפון הליברלי שלו. נשמע מוכר?

וזו לא מעידה של מרואיינת אחת; זו שיטה של מחאה שלמה. בשבועות הראשונים של המחאה ב-2023 ניסו מפגינים מהזרם המרכזי שלה להחרים דגלי פלסטין, ובאוגוסט אותה שנה כתבה נועה לוי, מפעילות הגוש נגד הכיבוש, שברסלר "מתעקשת להכחיש" שהכיבוש נכנס לשיח המחאה. עכשיו היא גם הסבירה למה: הרוב הגדול איתנו, ולכן לשם לא נכנסים.

הסיפור על דמוקרטיה שבה ישראלים – או יהודים – מבררים בינם לבין עצמם מה לעשות בפלסטינים, כאילו מדובר בתקציב הרשויות המקומיות, לא מתחבר לשום סיפור קוהרנטי. זו תפיסת עולם, נכון, אבל היא לא ליברלית ולא דמוקרטית, וגם לא היא שמייצרת את החלוקה המשמעותית באמת של הציבור הישראלי. את זו מייצר הכיבוש – וכנראה שבדיוק בגלל זה עדיף לא לדבר עליו.

בעוד 24 יום ילכו אזרחי ישראל לקלפי ויכריעו, ברוב קולות ותוך הבטחת זכויות אדם, גם בגורלם של מיליוני אנשים שאיש לא הזמין להצביע. לזה, מסתבר, קוראים דמוקרטיה ליברלית.