ברירת המחדל

כלום, אוטונומיה בהנחה, ירדן שלא שאלו אותה או גירוש – זה מה שמציעות המפלגות לעשות עם הכיבוש; ברירת המחדל היא רוסיה קטנה עם נגיעות של איראן

בעוד 17 יום ילכו הישראלים לקלפי. זמן טוב לבדוק מה מציעות המפלגות לעשות עם הפיל שבחדר – כלומר, עם השלטון הצבאי במיליוני פלסטינים, שנכנס השנה לשנתו ה-60. התשובות, כפי שתראו מיד, מחולקות לארבעה סוגים: כלום, מעט מאד, ירדן, וגירוש.

כלום ושם דבר: הכי קל להתחיל מגדי איזנקוט, נפתלי בנט ויאיר לפיד. הם מציעים כלום ושום דבר. בנט, כזכור, כבר ניסה: ב-2021 אימץ כראש ממשלה את "צמצום הסכסוך" של מיכה גודמן – עוד קצת היתרי עבודה, עוד קצת כלכלה, ושום אופק מדיני – והפך אותו לקו המוצהר של ממשלתו. נרשמו לו, כידוע, הצלחות מסחררות. עכשיו מגישים לנו סלט מאותו מתכון: קצת ניהול, קצת צמצום, והתעלמות מהפיל כדי להתרכז, ברוח נוסחת ה-80/80, בשמונים האחוזים מהנושאים ששמונים אחוז מהעם מסכימים עליהם. מהעם, שימו לב. לא מאזרחי המדינה. מי שנמצא מחוץ לעם הזה ממילא לא נספר, ומי שנמצא מחוץ למדינה – על אחת כמה וכמה.

אוטונומיה, בהנחה: המצע של הדמוקרטים חולק עליהם, לפחות במילים. "7 באוקטובר הוכיח שגישת ניהול הסכסוך נכשלה," נכתב בו, ו"במקום מדיניות ניהול סכסוך, סיסמאות ריקות על ניצחון מוחלט ודהירה חסרת מעצורים לסיפוח שיהיה סופה של ישראל היהודית והדמוקרטית – על ישראל להכריע שפניה לקידום מהלך מדיני אחראי מול הפלסטינים, מבלי להתפשר על ביטחוננו." מילים כדורבנות. ומהו המהלך האחראי? יאיר גולן הסביר את זה במאמרים ובראיונות: היפרדות אזרחית (במגבלות הז׳אנר), ולצידה אחריות בטחונית ישראלית – כלומר, שליטה בטחונית. בפרק המדיני-בטחוני של המצע זה מנוסח, בעמימות מסוימת, כך: "לא נפקיע את ביטחוננו לגורמים זרים, נשמר חופש פעולה ונדאג לאכוף כל הפרה."

המילה "מדינה", בלשון יחיד, מופיעה בפרק הזה חמש פעמים, ובכולן מדובר בישראל. "מדינה פלסטינית" – אף לא פעם אחת. הפלסטינים מופיעים בו כחטיבה אנושית, שמולה יש לקדם "מהלך מדיני אחראי"; כ"זירה" – "בזירה הפלסטינית נקדם אלטרנטיבה שלטונית מתונה, יציבה ואפקטיבית"; וכרשות שאיתה "נחזק את התיאום הביטחוני." שאפו. ייאמר לזכותם שהם מבטיחים לעצור את הסיפוח, לפנות מאחזים אלימים ולהילחם בטרור המתנחלים, וזה יותר ממה שמציעים כל השאר במחנה היהודי. אבל זו לא תשובה לשאלה.

נזכיר: ב-17 בספטמבר 1978 חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת, וג'ימי קרטר כעד, על הסכמי קמפ דייוויד, ובהם "מסגרת לשלום במזרח התיכון." המסגרת קבעה הסדרי מעבר בגדה המערבית וברצועת עזה לתקופה שלא תעלה על חמש שנים, וכדי להעניק "אוטונומיה מלאה" לתושבים, קבעה גם שהממשל הצבאי הישראלי והמנהל האזרחי שלו יוסרו ברגע שהתושבים יבחרו, בבחירות חופשיות, רשות שלטון עצמי. לא יאוחר משנתה השלישית של תקופת המעבר אמור היה להתחיל משא ומתן על הסדר הקבע, על בסיס החלטת מועצת הבטחון 242.

בגין, אגב, התעקש על המילה "מלאה", ובאותה נשימה הבטיח שמדינה פלסטינית לא תקום. גולן לא הולך רחוק כמו בגין: אצלו הממשל הצבאי לא מסתלק לשום מקום, וחופש הפעולה נשמר. בגדול, הוא מציע את אותה אוטונומיה, בהרעת התנאים המתבקשת. למה? אולי כי ניסינו, וזה עבד מעולה. וכיוון שגולן לא יכול להחזיר את השעון כמעט חמישים שנה אחורה, הוא מסתפק בדחיינות. שהילדים כבר ישברו את הראש.

הירדנים יסתדרו: לאביגדור ("בלי נאמנות אין אזרחות") ליברמן, לעומת זאת, יש רעיונות. ביום ראשון שעבר הציג יו"ר ישראל ביתנו תכנית ליהודה ושומרון: ביטול הסכמי אוסלו, פירוק הרשות הפלסטינית, והעברת ניהול חיי היום-יום של הפלסטינים בשטחי A ו-B לירדן, שהמשטרה שלה תשמור שם על הסדר הציבורי. האחריות הבטחונית על כל השטח תישאר בידי ישראל, וישראל תשמור על "רצף טריטוריאלי ישראלי" בשטחי C. (לשטחי C, יש להודות, דאג כבר בצלאל סמוטריץ'.) את כל זה מכנה ליברמן "הסכם לונדון משודרג", על שם ההסכם שסיכמו ב-1987 שמעון פרס והמלך חוסיין, ושיצחק שמיר סירב לאמץ. המטרה המוצהרת: למנוע הקמת מדינה פלסטינית, שבה, לדבריו, תכיר ארצות הברית בעוד שנתיים וקצת.

רק פרט קטן אחד: את ירדן לא שאלו. ב-31 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין על ניתוק הזיקה של ירדן לגדה המערבית, ומאז זו עמדתה העקבית: אין לה עניין לחזור ולשלוט בגדה, לא ישירות ולא באמצעות קונפדרציה. המלך עבדאללה השני אמר ב-2010, בדאבוס, שירדן אינה רוצה לשלוט בגדה, ו"אין פתרון ירדני." על קונפדרציה, חוזרים ואומרים בעמאן, אפשר יהיה לדבר רק אחרי שתקום מדינה פלסטינית, ורק אם שני העמים ירצו בכך. ליברמן, שקורא לתכנית שלו "קונפדרציה ישראלית-ירדנית," מציע אם כן להפקיד את הפלסטינים בידי מדינה שהודיעה לפני 38 שנה שהיא לא רוצה בהם, וחוזרת על זה מאז כמו תקליט שרוט. את הפלסטינים, כמובן, הוא לא שאל.

לפחות ליברמן הקפיד להפריד בין הגדה לרצועה. בעזה, לדבריו, יש קודם להשלים את חיסולו המוחלט של חמאס, בידי צה"ל, ורק אחר כך להעביר את הניהול לגורם חיצוני. בלי הרשות הפלסטינית, כמובן, שאותה הוא כזכור פירק. ואיך מחסלים את חמאס לחלוטין? אולי בתמרון קרקעי, בשילוב חיסולים ממוקדים. רגע...

הכרעה: בצלאל סמוטריץ' לא למד דבר ולא מסתיר דבר. הוא מציע את "תכנית ההכרעה" שפרסם ב-2017 ב"השילוח", ולפיה לערביי יהודה ושומרון יהיו שלוש אפשרויות. מי ש"רוצה ומסוגל לוותר על מימוש שאיפותיו הלאומיות – יוכל להישאר כאן ולחיות כפרט במדינה היהודית"; מי שלא, "יקבל מאיתנו סיוע להגר"; ומי שיבחר להילחם – "מחבלים כאלה יטופלו בנחישות על ידי כוחות הביטחון." לדבריו, זה "פתרון אמיתי" לסיום הסכסוך ולבואו של "שלום אמת." בלשון הזהב של משה פייגלין, שותפו ל"חיבור הטכני", זה נקרא "כיבוש, גירוש, התיישבות." מבחינתם השלב הראשון כבר בעיצומו, מאז שסמוטריץ' – שר האוצר, והשר במשרד הבטחון שקיבל לידיו את סמכויות המנהל האזרחי – הוביל את הכשרת המאחזים ואת אישור עשרות ההתנחלויות החדשות.

זה לא מוסרי, ואפילו לא מציאותי. כרעי התרנגולת שעליהן עומדות תכניות כאלה הן שתי הערכות שגויות: הערכת יתר של העזרה שיגיש להם יהוה, והערכת חסר של המציאות.

חזון אסטרטגי: ואם נדמה לכם שמדובר בשוליים, הכירו את מי שמכשירים את צמרת מערכת הבטחון. לפי תחקיר של ירדן מיכאלי ונתנאל שלומוביץ ב"הארץ" (2 באוקטובר), "המרכז לחירות ישראלית" – מרכז הפעילות הישראלי של קרן תקווה האמריקאית – מפעיל, באמצעות מכון ארגמן, את "תכנית צ'רצ'יל" להכשרת אנשי בטחון. וזה החזון: אין עידן בלי מלחמות, ויש להיערך לעימות עם מצרים וירדן; יש להגדיל את הצבא על חשבון צורכי הציבור; להאריך את ימי המילואים; ו"כמובן – לקדם טרנספר" של מאות אלפי פלסטינים. במילים אחרות, "מלחמת נצח וחיים ב'תודעה של אומה מגויסת'." הבוגר הבולט של התכנית, לפי "הארץ": ראש המשטרה החשאית, דוד זיני. ירדן, אגב, היא אותה ירדן שליברמן רוצה להפקיד בידיה את הפלסטינים.

ויש גם מי שאחראי לחינוך. הרב אלי סדן – שהקים עם יגאל לוינשטיין את המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי, וזכה ב-2016 בפרס ישראל על מפעל חיים – הסביר לתלמידיו שהמהפכה הראשונה היתה של הראי"ה (קוק), השנייה של הרצי"ה (קוק), ו"המהפכה השלישית היא אנו, בני דוד": "התחלנו לשלוח אנשים לצבא, ואחר כך התחלנו לדבר לאנשים אחרי הצבא." כלומר, בוגרי המכינות ישתלבו בצבא, בשירות הציבורי ובעמדות ההשפעה, ומשם יעצבו את אופייה היהודי של המדינה. סנטימנט אצילי. יום אחרי 7 באוקטובר אמר סדן לתלמידיו שבחזית ש"המלחמה שוב ושוב חושפת את גודלנו הפנימי," ובפברואר 2024 הבטיח ללוחמים בעזה שבסוף המלחמה לא יהיו עוד עזתים בעזה. סנטימנט אצילי פחות.

אלה לא דוגמאות נקודתיות. זה הצייטגייסט. וריאציות על הניגונים האלה מתקבלות, במינונים שונים של השלמה, הסכמה בשתיקה והתלהבות, בקרב ציבורים רחבים. יתר על כן: גם אם איש לא יאמץ רשמית את החזון של "המרכז לחירות ישראלית", הפרויקט הלאומי של שליטה במיליוני נתינים כבושים – על הדיכוי ועל הדה-הומניזציה המתחייבים ממנו – יהפוך אותו לכורח המציאות. מי ששולט בעם אחר צריך צבא גדול, מילואים ארוכים ותודעה של אומה מגויסת. מה שהם מתכננים, הכיבוש כבר מייצר.

ישעיהו ליבוביץ' נהג להזהיר שהדרך הזו מובילה למלחמה עד חורמה עם העולם הערבי, מלחמה שבה העולם כולו יגבה את הצד הערבי. כשציטט את המחזאי האוסטרי בן המאה ה-19 פרנץ גרילפארצר על "הדרך המובילה מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות" הוא נהג להוסיף שגרמניה הלכה בה עד הסוף. ישראל לא חייבת. מעצמה אזורית, גרעינית (לפי מקורות זרים), לא מתפוררת בקלות. היא משנה את פניה בהדרגה, באבולוציה תחת לחצים מבפנים ומבחוץ. השאלה היא למה היא תתפתח.

טוטליטריות לובשת צורות שונות, לפי טעמם ותרבותם של הנתינים. היחס בין כוח גס – מעצרים, העלמות, עינויים ושאר מרעין בישין – ובין מניפולציות משתנה ממשטר למשטר, ולעתים בתוך אותו משטר, לפי הקבוצה שיש לדכא. היא יכולה להגיע בטעם דתי יותר או פחות: כוהני דת יכולים למשוך בחוטים מאחורי הקלעים, או להוביל בגלוי. התקדימים ההיסטוריים מגוונים.

הימור ההיסטוריה המתחרזת: ישראל תתפתח לסוג של רוסיה קטנה, עם נגיעות של איראן. מעצמה מקומית שבה אליטה קטנה ועשירה שולטת בתעשייה הבטחונית, במוסדות דתיים מסוימים ובפוליטיקה, ורוב רובה של האוכלוסיה – נתינים, ובשר תותחים לעת מצוא – חי בעוני ותחת דיכוי. הפרטים יהיו תלויים בטוהר הדם, ובנכונות לסגוד לחברים דמיוניים ולשליטים בשר ודם.

יאיר גולן רוצה לדחות את הקץ. משה פייגלין רוצה לדחוק אותו, ולהפיל את אבן הדומינו הראשונה מחר בבוקר. יש גם מפלגות שמציעות אלטרנטיבה, אבל הן ערביות. ועדת הבחירות המרכזית הצביעה בספטמבר לפסול שתיים מהן. בית המשפט העליון החזיר אותן לפתקים, אבל נשיא העליון המליץ ליו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, להסיר את מועמדותו לכנסת. כי חבל על חופש-הביטוי-הפוליטי-המוכר-בפסיקה היפה שלו. ערבים. מי סופר אותם...

→ לכל הפוסטים