למחוץ את השיקוץ זה שמאל
תכנית החילוץ של דן בן-דוד נחוצה ודחופה, ושמאל – וזו בדיוק הבעיה שלה
מוסד שורש פרסם, שנים-עשר יום לפני הבחירות, את "מדריך שורש 2026": 22 תרשימים פשוטים, כל אחד עגום מקודמו. נשיא המוסד, פרופ' דן בן-דוד, מרצה על זה שנים לכל מי שמוכן להקשיב, ומומלץ להקשיב. הממשלה, כפי שנראה, לא נמנית עם המקשיבים.
נתחיל מהאזהרה הקודמת. במאי 2024 התריעו במכתב פומבי כ-130 מהכלכלנים המובילים בישראל ש"השילוב בין מדיניות ממשלות ישראל לבין קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה החרדית מוביל את המדינה לעבר תהום." רבים מהנושאים בנטל, כתבו, יעדיפו להגר, וכך תתחיל "ספירלת קריסה": מעגלים הולכים וגדלים יעזבו, מצבם של הנשארים ילך ויחמיר, וייפגעו קשות מי שאין להם אפשרות קלה לעזוב – ובכלל זה, שימו לב, המגזר החרדי עצמו. "הסכנה ברורה," הוסיפו, "ולהערכתנו הסבירות להתממשותה גבוהה מאוד." אם המדריך נשמע לכם כמו המשך ישיר של המכתב, זה לא מקרי: החותם הראשון עליו היה בן-דוד.
הסיפור מתחיל בשנות ה-70. ישראל עקפה אז את רמת הפריון הממוצעת במדינות ה-G7, הרחיבה את הסגל באוניברסיטאות, בנתה בתי חולים בקצב שהדביק את גידול האוכלוסיה, ואף יישרה קו עם העולם המפותח ברמת הגודש בכבישים. ואז, באמצע העשור, באה התפנית: ישראל החלה לפגר בהשקעה בתשתיות, בבריאות ובהשכלה, ובשמירה על רמת חיים ההולמת מדינה מפותחת. ב-2024 כבר היה פריון העבודה בישראל נמוך מזה שבכל מדינות ה-G7, למעט יפן. ולא, זה לא תקציב הבטחון. עד השנים האחרונות היתה ההוצאה האזרחית בישראל דומה לממוצע במדינות המפותחות, ולעתים גבוהה ממנו.
"הבעיה מעולם לא היתה מחסור במשאבים," כותב בן-דוד, "אלא הסטת כספי ציבור, בידי מנהיגי המדינה, מסדרי עדיפויות ממלכתיים לטובת סדרי עדיפויות מגזריים ואישיים." ישעיהו ליבוביץ', שהסתפק בפחות תרשימים, כתב כבר ב-1960 ששילוב הדת במנגנון השלטון של מדינה חילונית "אינו אלא פרוסטיטוציה של הדת לסיפוק אינטרסים שלטוניים, מפלגתיים, כיתתיים ואישיים." שישים ושש שנה, ו"כיתתיים" התעדן ל"מגזריים."
המספרים: ב-2024 הוציאה הממשלה כ-27 מיליארד ש"ח על בתי החולים, האוניברסיטאות והמכללות – ולחברה החרדית העניקה סובסידיות והטבות בשווי כ-37 מיליארד. בהפרש, מחשב בן-דוד, אפשר היה לממן שמונה בתי חולים נוספים, או עשר אוניברסיטאות מחקר. כלומר, משאבים שיכלו לחזק את ההון האנושי, את מערכת הבריאות ואת החוסן הלאומי מוסטים לעידוד היעדר השכלה ואי-השתלבות בשוק העבודה, ו"כך מחלישים את היסודות עליהם חייבים המשק והמדינה להישען בעתיד." רבן גמליאל, שאיש עוד לא חשד בו בשמאלנות, ניסח את זה קצר יותר: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון."
המשק והמצוינות הישראלית במדע, ברפואה ובסטארט-אפ נשענים על 3-4% בלבד מהאוכלוסיה: אנשי ההייטק, הרופאים והחוקרים הבכירים. זה מאגר קטן מדי. ומחצית מתלמידי ישראל – ערבים, חרדים ותושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית – מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי. אלה, כמובן, קבוצות האוכלוסיה שגדלות בקצב המהיר ביותר. תלמידי ישראל מדורגים בתחתית מבחני פיזה כבר שני עשורים, וזה בניכוי הבנים החרדים, שאפילו לא מתיימרים ללמוד את החומר. ומה עם פערי ההישגים בין התלמידים? טוב ששאלתם – מהגדולים בעולם המפותח.
בשנים 1995-2019 רשמו ארבע ערים שעוברות התחרדות – ירושלים, בית שמש, ערד וגבעת זאב – את הירידות החדות ביותר במדרג האשכולות החברתיים-כלכליים של הלמ"ס: ירושלים ובית שמש מאשכול 5 לאשכול 2, ערד מ-6 ל-3, גבעת זאב מ-8 ל-5. בבית שמש, בערד ובגבעת זאב עלה חלקו של הזרם החרדי לכ-80% מתלמידי בתי הספר היסודיים (מ-36%, 21% ו-0%, בהתאמה, ב-2000). בירושלים ירד חלקו של הממלכתי-עברי מ-33% ב-1988 ל-9% ב-2025, והחרדים הם כבר 41% מתלמידי היסודי.
והממשלה? קשה לומר שזה מרשים אותה. היא ממשיכה להזרים מיליארדים לרשתות החינוך שאינן מלמדות לימודי ליבה. בדצמבר 2025, למשל, קיבל החינוך החרדי כמיליארד ש"ח, וכ-400 מיליון מהם שולמו עוד לפני שוועדת הכספים אישרה אותם; היועצת המשפטית של הכנסת כתבה לבג"ץ שהדרך שבה הועברו "אינה חוקית," והאוצר, בסופו של דבר, הודה.
ובינתיים, יש מי שעוזב. ההפיכה המשטרית והמלחמה שפרצה באוקטובר 2023 הזניקו את מספר ילידי הארץ שעזבו את ישראל, והקצב עוד גבר ב-2024: מספר העוזבים היה גבוה ב-160% ממספר החוזרים (הנתונים המלאים על 2025 – רק ב-2027.) בן-דוד רואה בזה "תמרור אזהרה חמור באשר למידת האמון שיש לרבים בנוגע לעתידה של ישראל, להזדמנויות האישיות שלהם ולחוסן הלאומי." במכתב ההוא זו היתה תחזית.
בן-דוד איננו מסתפק באבחנה. תיקונים נקודתיים, הוא כותב, לא יועילו, משום ש"האיום הכלכלי-חברתי אינו אוסף של בעיות נפרדות – אלה תהליכים המזינים זה את זה ומאיימים על יכולתה של ישראל להישאר מדינה מפותחת." ולכן "העברת ישראל לתוואי בר-קיימא מחייבת תפנית כוללת בעדיפויות הלאומיות."
הוא מציע את "מתווה ישראל 2.0", בארבע אבני יסוד. הראשונה, לסגור את ארבעת זרמי החינוך ולפתוח מערכת חינוך אחת לכולם, עם ליבה משודרגת ואחידה, בלי כסף למוסדות שאינם עומדים בה, בלי מפלגות בתכני הלימוד, ועם רפורמה בהכשרת המורים, בתגמולם ובמשרד החינוך. השניה, הפסקת התמיכות המעודדות הימנעות מעבודה, ושקיפות תקציבית מלאה – מי מקבל, וכמה. השלישית, שינוי שיטת הממשל: שרים מקצועיים, ואיזונים ובלמים בין רשויות השלטון (כולל הרשות השופטת, למקרה שיש צורך להזכיר). והרביעית, חוקה, שתבצר את היסודות הממלכתיים ואת זכויות היסוד של האזרחים, ותקשה על כל גורם עתידי לערער אותם.
ואז מגיע הקאץ'. "זו אינה שאלה של ימין או שמאל," אומר בן-דוד, "אלא של סדרי העדיפויות שיקבעו את עתידה של המדינה."
באמת?
ייאמר לזכותו שהוא עקבי: הוא חוזר על האמירה הזו, בנוסחים שונים, לפחות מאז 2019. אלא שבמאמר שפרסם ב-ynet ביולי 2025, שבו הציג את המתווה כ"המגשר בין ימין ושמאל," כתב ש"רק לא ביבי" אמנם "אינה תוכנית עבודה," אבל "זהו תנאי הכרחי להשגת המטרה." שם גם קרא למנהיגים "המסוגלים להתמודד ביחד מול מושחתים, משיחיים ובריונים." את הממשלה הנוכחית כינה עוד ב-2023 "ממשלת הבלהות." ובכל זאת, "רק לא ביבי" עוד איננו שמאל. המתווה שלו – כן.
למה שבן-דוד מציע, קרא וולטר Écrasez l'infâme – "למחוץ את השיקוץ." כך חתם את מכתביו מ-1760 ואילך. השיקוץ היה הכנסיה הקתולית כממסד רודף, והקנאות ששלחה ב-1762 את הסוחר הפרוטסטנטי החף מפשע ז'אן קאלאס לגלגל. וולטר מת ב-1778, אחת-עשרה שנה לפני שנולדו "ימין" ו"שמאל." כשנולדו, באספה הלאומית של 1789, ישבו מימין ליושב הראש הנאמנים לדת ולמלך, ובמשך כל המאה ה-19 היה הימין הצרפתי ימין של כס וכנסיה. אותו מחנה פוליטי שתמך בממסד הקתולי הרבה לפני שהוא נקרא ״ימין״. השמאל השיב לו בסיסמה של לאון גמבטה, "הקלריקליזם? הנה האויב!", עד חוק ההפרדה בין הכנסיות למדינה ב-1905. גם בישראל של המאה ה-21 אין יותר ימין ושמאל מזה.
נזכיר: מגילת העצמאות הבטיחה חוקה שתיקבע בידי אספה מכוננת "לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948." האספה התכנסה רק בפברואר 1949, ויומיים אחר כך הפכה את עצמה, בחוק המעבר, לכנסת. בפברואר 1950 הסביר בן-גוריון לכנסת שאין לכבול את "ידי המחוקק והעם הריבוני" ולהטיל "על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול." במרץ חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים. ביוני הוחלט, בהחלטת הררי, שהחוקה תיבנה "פרקים פרקים." פרק נוסף נחקק ביולי השנה, ברוב של 63 מול 52, ויש בו סעיף אחד: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל." חוק יסוד: לימוד המתמטיקה עוד ממתין לתורו.
מה מנע חוקה מלכתחילה? הנימוקים הרשמיים היו ריבונות הכנסת, העליה ההמונית והעם שעוד לא הגיע. אבל חוקה דמוקרטית וליברלית היתה מחייבת זכויות אזרחיות וקולקטיביות שוות לאזרחיה הפלסטינים של המדינה, וחוקה מפלה במפגיע אי אפשר היה לכתוב. אז לא כתבו בכלל.
המשפטנית שני שניצר כתבה שחוקה היתה מאפשרת לבג"ץ לפסול את תקנות ההגנה, שעליהן נשען הממשל הצבאי. בן-גוריון – השמאל של אז – רצה בממשל הצבאי, בהפקעת הקרקעות ובדומיננטיות של הממסד היהודי, בלי הגבלות חוקתיות או שיפוטיות. "הממשל הצבאי בא להגן על אדמות הממשלה ועל זכות התישבות יהודית בכל חלקי המדינה," הסביר לכנסת בפברואר 1963, כשהצעות החוק של חרות, מפ"ם ואחדות העבודה לבטלו נפלו ברוב של קול אחד, 57 מול 56. כן, של חרות. זה היה מזמן.
גם המחנה הדתי-חרדי התנגד נחרצות לחוקה חילונית וליברלית, שתבטיח שוויון וחופש מדת ותבטל את הסטטוס קוו בנישואין ובגירושין, בשבת ובכשרות. "כל חוקה שהיא יציר כפיו של אדם אין מקומה בישראל," אמר חבר הכנסת מאיר דוד לוונשטיין מאגודת ישראל. אגב, מכתב הסטטוס קוו מיוני 1947, שעליו חתם בן-גוריון, הבטיח "אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך," אבל גם שהמדינה "תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה."
במאה ה-21 מתנגד הימין בישראל, עקרונית ובאופן גורף, לשוויון עם רובם הגדול של הפלסטינים שבהם הוא שולט, ולשוויון מלא בין דתיים לחילונים ולחסרי דת. שוויון, בישראל, הוא ערך של השמאל. כך גם מערכת משפט עצמאית: היא מפריעה – לשיטתם – לכבוש, לגרש ולהתיישב, ולימין המעוניין במדינת הלכה היא בכלל לא ערכאה לגיטימית. מערכת משפט עצמאית היא שמאל. ומערכת חינוך אחת לכולם, שבה ילד מבני ברק וילדה מסכנין לומדים אותה ליבה? שמאל, בטח שמאל.
נכון, גם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן מבטיחים לא לתקצב מוסד שלא מלמד ליבה, ומדברים על חוקה. אבל מערכת חינוך ממלכתית אחת "לכולם – יהודים, ערבים, חרדים, חילונים ודתיים" מבטיחים רק הדמוקרטים. המשותפת מתרכזת בשוויון תקציבי למגזר הערבי וביטול האפליה הממסדית.
הבעיה היא שנציגי השמאל, שלא מוכנים לשבת יחד בקואליציה, מהווים בין רבע לשישית מחברי הכנסת – ביום טוב, ובספירה נדיבה.
זה מוביל לשאלה שהמחקר של בן-דוד לא יכול להתייחס אליה: כמה זמן ייקח לייצר היתכנות פוליטית למתווה ישראל 2.0? שנתיים? עשרים שנה? מאה? "החלון לשינוי עדיין פתוח," אומר בן-דוד, "אבל הוא הולך ונסגר." והעזיבה נטו של משכילים – מהנדסים, מדענים ורופאים – כבר מזנקת, וככל שהמגמה תימשך, יקשה על ישראל לבנות את עצמה מחדש.
מצד שני, בעוד כמה שנים, אם לא תאמץ את המתווה, תעבור ישראל את הסף ותינעל לדורות בקיום של רוסיה קטנה עם נגיעות של איראן? עשר שנים? עשרים? כי התהליך האיטי יותר יגדע באיבו. השאלה איזה מספר קטן יותר חשובה לא פחות מעצם קיומו של מתווה. מבחינות מסוימות, היא חשובה יותר.

