המיעוט הישראלי

הציונות ההיסטורית הצילה יהודים, והציונות של 2026 נשענת על עליונות יהודית – ובמיון של משה פייגלין לרוב יהודי ולמיעוט ישראלי, אני במיעוט

למילה "ציונות" יש משמעויות רבות כל כך, וסותרות כל כך, שהיא איבדה כל משמעות. כל משתתף בשיחה יוצק לתוכה תוכן משלו – וזה במקרה הטוב. לצורך הדיון, נסתפק בקווים כלליים.

הציונות ההיסטורית, מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, היתה תנועת שחרור והצלה, לא חפה מפגמים. אפשר להעריך שהיא הצילה את חייהם של בין 200 ל-450 אלף יהודים (כרבע מיליון עלו בשנים 1932-1939 לבדן, רובם מאירופה, שבה נרצחו אחר כך כשני שלישים מהיהודים), והעניקה זכויות לאומיות למיעוט שרצה בהן.

הציונות כאידיאולוגיית מדינה בישראל של המאה ה-21 היא דבר אחר. נדבך מרכזי בה הוא עליונות יהודית, והיא הובילה לפשעים נגד האנושות: הרג המוני של חפים מפשע, וטיהור אתני, למשל בבית חאנון, בבית לאהיה וברפיח. ועדת החקירה של האו"ם קבעה כבר ביוני 2024 שישראל ביצעה ברצועה פשעים נגד האנושות, ובהם השמדה והעברה בכפיה. ואם האו"ם לא מספיק לכם, הנה משה "צריבת תודעה" יעלון, רמטכ"ל ושר בטחון לשעבר, בנובמבר 2024: "אין בית לאהיה, אין בית חאנון, פועלים כרגע בג'באליה. ובעצם מנקים את השטח מהערבים."

מאז הפסקת האש של אוקטובר 2025 נמצאות שלוש הערים האלה בצדו הישראלי של הקו הצהוב, ותושביהן מנועים מלחזור אליהן. הרמטכ"ל, אייל זמיר, כבר הכריז שהקו הצהוב הוא "קו גבול חדש."

כ-90% מהנציגים הציונים בכנסת מצהירים על אמונתם בעליונות יהודית, מי בבוטות ומי בנימוס, ומקדמים אותה בפועל. בספטמבר הצביעה ועדת הבחירות המרכזית – נציגי המפלגות, כלומר – 18 מול 5 בעד פסילת רע"מ והרשימה המשותפת; למחרת סירבה אותה ועדה, 21 מול 3, לפסול את רשימת הציונות הדתית וזהות. בית המשפט העליון, פה אחד, החזיר את רע"מ והמשותפת לפתקים. הציבור הציוני לא רחוק מנציגיו: בסקר של מכון פיו (2016) אמרו 79% מהיהודים בישראל שמגיע ליהודים יחס מועדף, ו-48% תמכו בגירוש או ב"העברה" של ערבים מישראל.

בקצה הבוטה עומדים אנשים כמו הרב דב ליאור, רבה לשעבר של קריית ארבע ומבכירי רבני הציונות הדתית, האיש שנתן הסכמה ל"תורת המלך", ספר ההלכות על הריגת גויים. ב-16 באוקטובר, בעיצומה של עונת המסיק, פרסם ליאור פסק הלכה שלפיו מותר ליהודים למסוק זיתים במטעים של פלסטינים ב"יהודה ושומרון." הנימוק: "הערבים מעולם לא קנו את הקרקע מעם ישראל," ו"כידוע עפ"י ההלכה קרקע אינה נגזלת." המסיק, לדבריו, "מותר לחלוטין, ואף יש בו מעלה יתרה," ובשטחים הרחוקים מהישובים "מקיימים בזה את מצוות כיבוש הארץ." חוק דרומי ליהודים, וחוק הג'ונגל לפלסטינים.

ליאור, אגב, חשב גם על הבעלים. אם אין להם אפשרות למסוק "מסיבה ביטחונית," כתב, הרי ש"מסתמא התייאשו מהם." חז"ל לא התרשמו. לגזל ברשות התורה יש שם בתלמוד: מצווה הבאה בעבירה. במסכת בבא קמא (דף קי"ג, עמוד א'), הגמרא דנה ספציפית בשאלה האם "גזל עובד כוכבים אסור או מותר". לאחר התלבטות, כמקובל בז׳אנר, נפסק בגמרא כי גזל גוי אסור. בתוספת למסכת אף נכתב ״חמור גזל הגוי מגזל ישראל – מפני חילול השם." ליאור, כנראה, דילג על הדף.

והוא לא לבד. "כיבוש. גירוש. התיישבות." היא סיסמת הבחירות של משה פייגלין, ליברטריאן שוחר מקדש ומספר 2 ברשימת הציונות הדתית וזהות, והיא מתנוססת על אוטובוסים. גוונים שונים שלה קנו אחיזה רחבה בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית. העובדה שגירוש כרוך, באופן בלתי נמנע, בגזל ובהרג המוניים לא נחשבת בהכרח לחסרון.

בקצה המנומס עומדים הדמוקרטים, למרות שחלק מנציגיהם שוללים את העליונות היהודית מכל וכל. התכנית שלהם? "שליטה ביטחונית ישראלית מלאה" בבקעת הירדן ובמרחבים "החיוניים." גולן עצמו מדבר על "היפרדות אזרחית עם אחריות ביטחונית של ישראל," ומונה בין האפשרויות "אוטונומיה פלוס" ו"מדינה מינוס." כלומר, המשך השליטה הצבאית בפלסטינים, בתוספת היפרדות אזרחית מוגבלת. התכנית שניסינו ואנחנו יודעים לאן היא מובילה. ליבוביץ' הסביר למה עוד ב-1980: "שלטון כיבושי אינו בר-קיימא אם הוא 'הומאני' או 'ליבראלי'."

כדרכו, פייגלין מתנסח בכנות ובתמציתיות. "זה על מה אתה קודם, יהודי או ישראלי," הסביר ב"פגוש את העיתונות". "אני שייך לרוב היהודי," הוסיף, ולמראיין שמולו הודיע ש"מה שאתה מייצג פה כרגע זה את המיעוט הישראלי." הציבור הישראלי (היהודי, למקרה שדאגתם) מתחלק, אם כן, לרוב יהודי ולמיעוט ישראלי. כדרכו בקודש, פייגלין גם מפליג למחוזות ההזיה: "הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי," דמיין בנחרצות בראיון אחר. נו, שוין.

עם או בלי פייגלין, אני ישראלי לפני שאני יהודי, ולכן, בישראל של 2026, אני לא ציוני. אני שייך למיעוט הישראלי. זה שדוחה את העליונות, ורב לו המשותף עם ישראלים שאינם בני דתו מאשר עם יהודיסטים. הדיון על העם היהודי – עם אחד, כמה עמים יהודיים, עם ישראלי בהתגבשות – לא רלוונטי כאן. עליונות יהודית היא רעיון טמא. נביאי השקר, שהבטיחו לאזרחי ישראל בטחון מזויף בשמו, יכולים לרשום לזכותם הישג נדיר – הגשמה מוחלטת בהחלט של נבואת ירמיהו (כ"ג, מ'):

"וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ."

למען הסר ספק: אין בי טיפת רצון לראות את מדינת ישראל מתרסקת או נמחקת (וממילא זה לא תסריט מציאותי). המחיר יהיה קטסטרופלי, והאובדן נורא. אם ירצו, אין זו אגדה. הישראלים יכולים לאמץ, לאט ובזהירות, אידיאולוגיית מדינה פחות הרסנית. זה ידרוש עבודה ופשרות, אבל המאה ה-20 הדגימה לא פעם שחברות יכולות לעבור טלטלות ושינויים חברתיים קיצוניים בתוך שנים ספורות, אם הרצון האנושי קיים. היזכרו בספרד, פורטוגל, דרום אפריקה, רוסיה בתחילת המאה וברה״מ בסופה, טורקיה, סין, קוריאה, וייטנאם, וכמובן גרמניה. יש עוד. אם נגזר עלינו שהציונות לא תיעלם, ראוי לפחות לציונות העליונית להידחק לשולי השוליים.

ואם לא ירצו? גם אז ישראל תשנה את פניה, אבל לא לטובה.

נחזור רגע ל-1759. המרקיז דה פומבל, ראש הממשלה בפועל של פורטוגל, ניהל אז מאבק עיקש במסדר הישועים. באותה שנה גירש אותם מהממלכה וסגר את בתי הספר שלהם: "בשום אופן אין להפקיד בידיהם את הוראתם וחינוכם של הילדים והנערים," קבע הצו. ב-1767-1768 הוציא נגדם, בשם התובע הכללי של הכתר, את "ההרצאה הכרונולוגית והאנליטית", כתב אישום בן שלושה כרכים. לפיו, הציות העיוור לגנרל המסדר הוא "עבדות של הגוף ושל הנפש," וההנהגה הישועית, ה"סנהדרין" (כך במקור), "מכילה בתוכה את כל הרעלים, כל המגפות וכל המכות של החברה האזרחית." מדינה בתוך מדינה, בקיצור, שבה רצון האבות הישועים גובר על חוקי המלך. האבחנה, לא התרופה, תופסת בשינויים המתבקשים גם לגבי הממסד הרבני (ישיבות במקום קולג'ים, דב ליאור במקום האב לורנצו ריצ׳י) וגם לגבי הציונות בישראל 2026.

אז אם לא ירצו, אולי נפנה לישראלים הגונים במילותיו של רוברט צימרמן:

They say that patriotism is the last refuge
To which a scoundrel clings
Steal a little and they throw you in jail
Steal a lot and they make you king
There’s only one step down from here, baby
It’s called the land of permanent bliss
What’s a sweetheart like you doing in a dump like this?

→ לכל הפוסטים