ניחוח העתיד

למתנגדי נתניהו יש רוב, חוק יסוד ותקדים של בג"ץ – למרכז היהודי חסרה רק הנכונות לספור גם את חברי הכנסת הערבים

הבחירות לכנסת ה-26 נערכו ב-27 באוקטובר, ספירת הקולות הסתיימה ב-29 בחודש, והמספרים ברורים: מפלגות הקואליציה זכו יחד ב-53 מנדטים. השאר – נקרא להם האופוזיציה, כי גוש הם לא – זכו ב-67: 48 למפלגות הציוניות, מ"ישר!" של גדי איזנקוט ועד הדמוקרטים של יאיר גולן, ו-19 לרשימה המשותפת ולרע"מ, שיא כל הזמנים. 67 מתוך 120. למתנגדי נתניהו יש רוב. לכאורה, סבבה.

את הדרך להחלפת נתניהו שרטט יובל יועז ב"זמן ישראל". אחרי פרסום התוצאות הרשמיות ב-4 בנובמבר יתחיל הנשיא יצחק הרצוג בהתייעצויות עם הסיעות, ואם ירצו, יוכלו 61 חברי כנסת להמליץ לו על איזנקוט. קל, ביחס. במקביל, ב-10 בנובמבר תושבע הכנסת החדשה. עד שהכנסת תבחר יו"ר חדש, ימשיך יו"ר הכנסת היוצאת, אמיר אוחנה, לשבת על הכסא – עדיין ״אני גאה שהכנסת הפרה פסק דין של בג"ץ״ ככל שניתן לדעת. אבל כבר בישיבה הראשונה יוכלו חברי הכנסת של האופוזיציה לדרוש ממנו הצבעה על מחליפו.

מתי ייאלץ אוחנה לפנות את הכסא? יש תקדים. במרץ 2020 סירב יו"ר הכנסת דאז, ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, לאפשר ל-61 חברי כנסת לבחור יו"ר קבוע, ובג"ץ נתן לו, פה אחד, יומיים בדיוק: לכנס את המליאה "בהקדם האפשרי […] ולא יאוחר מיום רביעי, 25.3.2020." אדלשטיין הודיע ש"צו מצפוני לא מאפשר לי לקיים את פסק דינו של בג"ץ," והתפטר, אבל הנורמה המשפטית ברורה. למחרת נבחר ליו"ר, בקולות הליכוד, בני גנץ – בדרכו לממשלת החירום של נתניהו. נחזור לזה. בתוך שבועיים-שלושה, אם כן, תוכל האופוזיציה להשתלט על הכנסת ועל העבודה הפרלמנטרית.

או אז הכנסת החדשה תוכל להעביר אחלה חוקים – חלקם בתחולה נדחית, למען הסר חשד לחקיקה פרסונלית. דוגמאות? "חוק הנאשם", שימנע מנאשם בפלילים לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, חוק להגבלת כהונת ראש הממשלה, וחוק ועדת חקירה של הכנסת לטבח 7 באוקטובר, עם כל הסמכויות של ועדה ממלכתית (הצעת חוק כזאת, אגב, העבירה הקואליציה עצמה בקריאה ראשונה ביולי).

אפשר גם לבטל: את השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, שהקואליציה חוקקה בתחולה נדחית – בדיוק ליום שבו תתכנס הכנסת החדשה, את חוק התקשורת של שלמה קרעי, שאת כניסתו לתוקף הקפיא בג"ץ ב-29 באוקטובר, ואת חוק היועמ"ש וחוק מח"ש. ולמה לעצור כאן? אפשר לייבש, דרך ועדת הכספים, את המשרדים לענייני נזק של אורית סטרוק ועמיחי אליהו, שהוקצו להם השנה 470 ו-170 מיליון ש"ח, בהתאמה, מהכספים הקואליציוניים.

בהרכבת הממשלה החוק פשוט עוד יותר. ביום שבו יודיע איזנקוט להרצוג "עלה בידי," יקבע יו"ר הכנסת ישיבה לכינון הממשלה "בתוך שבעה ימים" (סעיף 13(ב) לחוק יסוד: הממשלה), ו"הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון" (סעיף 13(ד)). שום הוראה, לא בחוק היסוד ולא בשום חוק אחר, איננה דורשת לשם כך רוב של 61. די ברוב רגיל: "ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה, כשהנמנעים אינם באים במנין המשתתפים בהצבעה" (סעיף 25 לחוק יסוד: הכנסת).

ממשלת בנט-לפיד, נזכיר, קיבלה את אמון הכנסת ב-2021 ברוב של 60 מול 59, ונמנע אחד – מרע"מ. איזנקוט עצמו הבטיח ב-14 באוקטובר: "אלך להשבעת ממשלה גם עם 58, 59 חברי כנסת." הוא יכול לסמוך, במקרה הטוב, על 48 חברי כנסת ציונים. רובם של השאר יהיו, רחמנא ליצלן, ערבים.

אז למה ניפול מהכסא אם זה יקרה? משום שבשאלת הפרויקט המרכזי של ישראל, הגדול מכולם בפער – שעבודו של עם אחר, על השלכותיו המוסריות, המדיניות, הבטחוניות והכלכליות – כמחצית מהאופוזיציה היא ימין מוצהר. כשישית נוספת היא ימין רך, מרכז מעורפל או שקר כלשהו. מבחינתם, וגר כהנא עם ג'בארין, וטרופר עם טיבי ירבץ, זה חזון בלהות. שיתוף פעולה עם האונטרמנשן ישרוף להם את הגשרים אל שותפים פוטנציאליים ליום שאחרי נתניהו – ועוד קודם לכן, אל המצביעים שלהם. כלומר, רוב פרלמנטרי לא ייקח לידיו את השלטון, כי כשני שלישים מחברי הכנסת של האופוזיציה, שמייצגים נאמנה את הציבור, מפחדים לשרוף גשרים, או נהנים להבעיר אסמים, או שניהם.

הם גם לא מסתירים את זה. מתן כהנא, מספר 5 ב"ישר!", הודיע בליל הבחירות שמפלגתו לא תקים ממשלה שנשענת על המפלגות הערביות. אחמד טיבי, שתמיד הפגין הומור משובח, ניכס לעצמו באותו לילה את סיסמת הליכוד מ-2019, "או ביבי או טיבי". אביגדור ליברמן כתב ב-29 באוקטובר: "לא נשב עם ביבי ולא עם טיבי, לא עם גולדקנופף ולא עם דרעי. לא עם יאסר חוג'יראת ולא עם שאר תומכי הטרור. לא במישרין ולא בעקיפין." איך אמר יהודי תרבותי ששמו, איך לא, שלווה? "אם הייתי איש פּרימיטיבי לא הייתי מבחין בין ערבי ששׂם פצצות לערבי שלא שׂם פצצות, ערבי הוא ערבי" (מלכת אמבטיה, 1970). ליברמן אפילו לא מעמיד פנים, אם כי יש בוטים ממנו. יאיר גולן כתב ש"אין לנו עתיד כאן אם לא נפסיק לפחד. ואם לא נפסיק עם הגזענות." יש לו שמונה מנדטים.

ובינתיים, הימין לא מחכה. קמפיין "גנבו את הבחירות" – ובתרגום חופשי: האונטרמנשן גנבו את הבחירות – נראה כאילו הוכן מבעוד מועד, ופרץ במלוא עוזו עוד לפני שתמה הספירה. "פרשת רע"מגייט היא רעידת אדמה. גנבו את הבחירות בישראל!" הודיע הליכוד (ההתלהמות במקור). ערוץ 14, ערוץ הבית של הימין היהודיסטי, קורא לבטל את התוצאות וטוחן את השכל על פרשת "טרור הקלפיות": 40 מתוך 55 הציוצים שלו עד הצהריים של 29 באוקטובר עסקו בחשדות, לפי ספירה של "הארץ". הפולקיסט משה פייגלין, מספר 2 ברשימת הציונות הדתית-זהות, משווה, ומעלה: הוא דורש לבטל את הבחירות ולקיים בחירות בזק חוזרות, עם "גדודים של משמר הגבול בכל קלפי שבה בוחרים ערבים." לא פחות.

יש, נכון, חקירות: שבעה נעצרו בנגב בחשד לקניית קולות לרע"מ, והשב"כ בודק חשד למימון זר לעמותות שעודדו הצבעה. אבל יו"ר ועדת הבחירות, השופט נעם סולברג, לא נקב במכתבו למשטרה החשאית בשמה של אף מפלגה, ומשטרת ישראל הודיעה שאין "כל תימוכין חקירתי או מודיעיני" לטענות על זיוף הבחירות. מי סופר אותם.

זו לא תקלה, זו שיטה. ב-2015 הזהיר נתניהו ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי." ב-2019 הציב הליכוד 1,200 מצלמות נסתרות בקלפיות בישובים ערביים, ומשרד יחסי הציבור שהפעיל את המבצע התגאה אחר כך שבזכותו "אחוז ההצבעה ירד מ-50%." ב-2026, כשאזרחי ישראל הפלסטינים הצביעו, לפי ההערכות, בשיעור שיא, הם כבר "גנבו את הבחירות." השלב הבא, אם ללמוד מפייגלין, הוא משמר הגבול.

וכל זה עוד לפני שלוקחים בחשבון את איראן. בליל הבחירות הכריז נתניהו שישראל עומדת "בפני הזדמנות היסטורית חד פעמית עם שותפנו הנשיא טראמפ להסיר את האיום הקיומי מאיראן אחת ולתמיד," וגורם דיפלומטי סיפר ל"ישראל היום" עוד ב-21 באוקטובר שתקיפה עשויה לצאת לפועל בקרוב. התמריץ של נתניהו לתקוף בתוך שבועיים – לפני שהממשלה תיכון ואולי אפילו לפני שאוחנה יוחלף – עלה אקספוננציאלית.

ממשלת אחדות-חירום-שקט-טילים תשאיר אותו בראשות הממשלה, לפחות בינתיים. "הרעיון של המדינה כמסגרת ל'אחדות לאומית'," כתב ישעיהו ליבוביץ' ב-1984, "הוא רעיון פשיסטי מובהק." מקורביו של נתניהו כבר מתדרכים על ממשלת אחדות ברוטציה, שבה הוא ראשון בתור – כדי לסיים, כלשונם, את העבודה באיראן. ב-2020 קראו לזה "ממשלת קורונה".

כאן טמונה המלכודת. אחרי בחירות, כאמור, די ברוב רגיל כדי להקים ממשלה. אבל כדי להחליף ממשלה מכהנת צריכה הכנסת להביע אמון בממשלה אחרת "ברוב חבריה" (סעיף 28(ב) לחוק יסוד: הממשלה), כלומר ב-61 קולות, וכל נמנע נספר בפועל כמתנגד. מי שיתמוך היום בממשלת חירום לא יוכל להפיל אותה מחר, לפחות לא בקלות. (אמנם כנסת שלא מעבירה תקציב מתפזרת, אבל תשאלו את בני גנץ מי הרוויח מזה.) ומי שחושב שבכנסת ה-26 יימצאו 61 תומכים בממשלה חלופית, בלי הליכוד ועם קווי יסוד מוסכמים – יש לי גשר למכור לו, בתנאים נוחים, 250 ק"מ דרומית לטירספול, מולדובה.

סבתא שלי סיפרה לי על החזיון הסודי ב"גרמניה: אגדת חורף", הפואמה הסאטירית של היינריך היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית במאה ה-19. המוניה, אלת העיר המבורג, מציעה להראות לו את עתידה של גרמניה בתוך סיר קסמים ש״כוחות נסתרים ומאגיים רוחשים ומבעבעים בתוכו". אבל קודם היא משביעה אותו לשתוק, בעל פה ובכתב – בנוסח אברהם אבינו, יד תחת הירך. רק אז היא מגלה לו, ברמז עבה, שסיר הקסמים טמון מתחת לכרית של ״כיסא הלילה״ שעליו ישב בלילות אביה, קרל הגדול. בקיצור, סיר לילה. היינה, בכל זאת, תוחב לתוכו את ראשו ומדווח:

"אֶת אֲשֶׁר רָאִיתִי שָׁם – לֹא אֲגַלֶּה,
נִשְׁבַּעְתִּי לֹא לְדַבֵּר, לֹא לִפְתּוֹחַ פֶּה.
אַךְ בְּקשִׁי מֻתָּר לִי לְתָאֵר, אֱלֹהַי,
אֶת הָרֵיחַ שֶׁהָיָה שָׁם כָּלוּא!
אֲנִי עֲדַיִן נִזְכָּר בִּקְבִיעוּת וּבִקְבִיעוּת
בַּסִּרְחוֹן הָרִאשׁוֹן, הָאָרוּר, הַנִּתְעָב...
אַךְ הַנִּחוֹחַ שֶׁל הֶעָתִיד הַגֶּרְמָנִי
עָלָה עַל כָּל רֵיחַ שֶׁאַפִּי הֵרִיחַ מֵעוֹלָם.
לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת זאת עוֹד; נָפַלְתִּי,
אִבַּדְתִּי אֶת הַהַכָּרָה, הִתְעַלַּפְתִּי..."

→ לכל הפוסטים