There is no such thing as a free Palestine
ממשלת ישראל וסיסמאות "פרי פלסטיין" יוצאות מאותה הנחה – לעם אחד יש זכות בלעדית על כל הארץ – וחלוקות רק בשאלה איזה עם
קווי היסוד של ממשלת ישראל ה-37, ממשלת ימין שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת, נפתחים בהצהרה: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל." ככה זה בדמוקרטיית הרנפולק (Herrenvolk democracy, בניסוחו של הסוציולוג פייר ואן דן ברגה): יש זכויות שהן בלעדיות לקבוצת האדונים.
זה לא נפל מהשמים. מצע הליכוד של 1977 עוד הסתפק בזכות נצחית "שאינה ניתנת לערעור," וחוק הלאום קבע ב-2018 ש"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי." קווי היסוד מדצמבר 2022 הוסיפו את המילה "בלעדית" ואת "כל מרחבי" הארץ, וביולי 2025 קבעה הכנסת, ברוב של 71 מול 13, שלמדינת ישראל "הזכות הטבעית, ההיסטורית והחוקית על כלל שטחי ארץ ישראל." המלל, כדברי ישעיהו ליבוביץ', "נעשה אידאולוגיה, והאידאולוגיה מתגלגלת בפרוגרמה פוליטית."
סיסמאות בנוסח "פרי פרי פלסטיין", "מהנהר עד הים" וגו' מניחות, כמושכלות יסוד, את תמונת המראה של החזון של ממשלת ישראל: דווקא לפלסטינים יש זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי הארץ. למה? כי הם היו שם די לבד הרבה מאד זמן. (גם לליכוד, אגב, יש גרסה משלו: "בין הים ובין הירדן תהיה ריבונות ישראלית בלבד," קבע אותו מצע של 1977. הכיוון הפוך; הנדל"ן – אותו נדל"ן.)
ב-4 בנובמבר, בנאום הנצחון שלו בבחירות לסנאט במישיגן, אמר עבדול אל-סייד שילדים פלסטינים זכאים לגדול "בארץ אבותיהם," בלי שיהרגו אותם בכספי המסים של האמריקאים, ומהקהל עלו קריאות "Free Palestine". על החצי השני של המשפט שלו קשה להתווכח. החצי הראשון, ארץ אבות ונחלת אבות, מוכר לנו היטב.
פתרון הגון ידרוש זיעה, מפחי נפש, פשרות ואכזבות. במקרה האופטימי, משהו בסגנון מודל הקונפדרציה של תנועת "ארץ לכולם": שתי מדינות, מולדת אחת. אם לא – יש את זה גם ביותר חורבן וסבל. There is no such thing as a free Palestine.
אבל רעיונית, הבעיה עם כל גישה מבוססת "זכות" היא עקרונית. היא גם פשוטה להבנה, אם רוצים להבין. ועדת פיל קבעה כבר ב-1937 שמדובר, ביסודו של דבר, ב"סכסוך של צדק מול צדק," והמליצה לחלק את הארץ. ליבוביץ' קיבל את המסקנה ודחה את ההגדרה.
הבה ניתן לו להסביר. הדברים הבאים לקוחים, בשינויים קלים, מתוך ההרצאה "עם, ארץ וזכות", שנשא בתכנית הרדיו "קתדרה" של רשת א', ב-1980:
מן הראוי שננסה לברר לעצמנו מבחינה עקרונית את משמעות המושג המעורפל של זכותו של עם על ארץ – כל עם ביחסו לכל ארץ. מהי זכותו של העם השוודי על שוודיה?
ספוילר: לכל המלל הזה אין שחר, והוא כולו מושתת על "טעות שבקטגוריה" (category mistake): השימוש במושגים הלקוחים ממישור אחד של המציאות ומועברים אל מישור שבו אין הם תקפים.
אין לשום עם שום זכות על שום ארץ. ארץ היא נתון אובייקטיבי, ואילו זכות ועם הם קונסטרוקציות של התודעה האנושית. זכות היא קטגוריה משפטית, המוגדרת על ידי חוק ומשפט שנקבעו על ידי בני אדם. מדוע יש זכות על השעון הזה, הכרוך על מפרק ידי, דווקא לי ולא לאדם אחר? לקיומה של אותה זכות יש תנאים הכרחיים:
א. אני ובני אדם אחרים מתקיימים יחד בחברה שקבעה את הכללים המשפטיים של הקניין הפרטי. אלמלא המערכת המשפטית, היה הפסוק "יש לי זכות על השעון הזה" חסר מובן.
ב. ה"אני" הוא יש מוגדר מבחינה אובייקטיבית וקיים כיחידה משפטית מוגדרת במסגרת המערכת המשפטית.
ג. זכותי על השעון מושתתת על קריטריונים של בעלות שנקבעו על ידי המערכת: שילמתי עבורו בכספי, או קיבלתי אותו במתנה וכדומה.
ד. אם נמצאים עוררים על זכותי, יש סמכות מוסדית מקובלת ומוכרת להכריע בדבר: השופט, הפוסק בהתאם להבנתו את החוק התקף.
והנה, כל הגורמים הללו לביסוסה של זכות נעדרים מן היחסים שבין עם לעם או בין עם לארצו. אין מערכת משפטית על־לאומית אשר קובעת זכויות בעלות של עמים על ארצות.
יתר על כן, עם איננו יש טבעי הנתון להגדרה אובייקטיבית, אלא יש תודעתי. העם אינו קיים אלא במידה שקיימת התודעה של קיומו, ואין לו קיום אובייקטיבי מחוץ לתודעה זו. לפיכך גם היסטוריונים, אנתרופולוגים, סוציולוגים ופסיכולוגים לא הצליחו למצוא הגדרה אובייקטיבית לעם. הגדרה עצמית היא מצוינת, אבל היא כל כולה בתודעה של העצמי. בהגדרה.
מיהו העם שמייחסים לו זכות על הארץ? מי שייך לעם הזה ורשאי להשתתף בטיעון הזה? על השאלות הללו והדומות להן אין תשובה אובייקטיבית. התשובה נקבעת על ידי התודעה, וליש תודעתי אין זכויות במשמעות המשפטית, גם אם זכויותיו המדומיינות קיימות בתודעתו.
הקשר בין עם ובין ארץ מסוימת איננו מושתת על משפט, שלא כמו הקשר שבין איש ובין קניינו. ארץ מסוימת היא ארצו של עם מסוים בתודעתם של בני העם. לא מבחינת נתונים אובייקטיביים. בשביל העם, הקשר הזה מהווה נדבך מרכזי של המציאות המודעת לו, ובמובן זה הוא עמוק ואמיץ לאין ערוך יותר מכל קשר שניתן להגדיר במונחי חוק ומשפט.
אף ההנמקה ההיסטורית של זכותו של עם על ארץ מסוימת אינה תקפה במובן של טיעון משפטי, ואפילו לא מוסרי, שהרי העבר אינו חי בהווה אלא בתודעה בלבד, ואיננו קיים קיום אובייקטיבי.
אין לעם השוודי שום זכות על שוודיה, אלא שבתודעתם של מיליוני שוודים הארץ הזאת היא ארצם – ללא כל קשר לחוק ומשפט. הקשר בין עם לארצו קיים בתודעת העם כנתון שאינו מותנה ואיננו ניתן לערעור, אך גם לא לביסוס משפטי. אמיץ ועמוק ככל שיהיה, הוא קיים רק לגבי בני העם בעלי התודעה הזאת. שום אדם מן החוץ איננו חייב להכיר בקשר הזה.
העם השוודי זכה לכך שמלבדו אין בעולם שום חטיבה אנושית שבניה מודעים לכך ששוודיה היא דווקא ארצם. לפיכך אין בעיית הקשר בין העם השוודי לשוודיה קיימת. אשרי העם המודע לקשר לארצו, שגם כל שאר בני האדם מכירים בקשר הזה.
ואילו ארץ ישראל / פלסטין היא בתודעתנו ארצו של עם ישראל. בגלות, באותם יהודים שבהם חיה תודעת העם היהודי, הוסיפה להתקיים תודעת שייכותה של הארץ הזאת להם. מבחינה זאת, הארץ הזאת היא ארצו של עם ישראל אף ללא כל טענת זכות, ואין שום טיעון נגדי יכול לעקור תודעה זאת מלבם.
אולם, במהלך ההיסטוריה נוצר גם קשר בין אותה ארץ ובין עם אחר, שמבחינת תודעתו היא ארצו. גם כאן, ללא צורך בטענת זכות.
טענת עדיפות זכותו של אחד מן הצדדים היא חסרת משמעות, ושיקולי צדק היסטורי נעשים אי־רלוונטיים. הקונפליקט איננו בין זכויות, משום שזכויות אינן קיימות כאן כלל. הוא אף איננו התנגשות בין צדק לצדק, משום שאין הקטגוריה המשפטית, ואף לא המוסרית, "צדק" תופסת במקרה זה. אין לקונפליקט הזה פתרון צודק על סמך שיקולי חוק ומשפט או שקילת זכויותיהם של שני הצדדים.
מוצא אפשרי אחד – אף אם כל אחד משני הצדדים לא יכיר בצדקת הפתרון הזה ולא ישלים עמו בלבו – הוא חלוקה קשיחה יותר או פחות של הארץ בין שני העמים. האלטרנטיבה היא מלחמה עד חורמה, ולא רק בין ישראל והפלסטינים. ככל שישראל תשרוד כישות מדינית, היא תתאפיין בעריצות, באכזריות, בדלות ובאטימות שתמיד עולות כפורחות באקלים של מלחמת חורמה מתמשכת. קל וחומר, כשהגיבוי העולמי ליריביה יהיה נרחב (ב-2026, לפחות על זה אפשר להסכים).
ומילים אחרונות על טענת הזכות המבוססת על הבטחה אלוהית:
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹרבֶּן־אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת־הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁהלָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה עַל־הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל־גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!עֲמַדְתֶּם עַל־חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!
(יחזקאל ל"ג, כ"ג-כ"ו)

